התבוננות בהופעתו של אלוהים במשפטו ובייסוריו

 התבוננות בהופעתו של אלוהים במשפטו ובייסוריו

בדומה למאות מיליוני חסידים אחרים של אדוננו ישוע המשיח, אנחנו מצייתים לחוקים ולדברות של כתבי הקודש, נהנים מחסדו השופע של אדוננו ישוע המשיח ומתאספים, מתפללים, מהללים ומשרתים בשם אדוננו ישוע המשיח – ואת כל אלה אנחנו עושים תחת עינו הפקוחה והגנתו של אלוהים. לעתים תכופות אנחנו חלשים ולעתים תכופות אנחנו חזקים. אנחנו מאמינים שכל מעשינו עולים בקנה אחד עם משנתו של אלוהים. אם כן, מן הסתם אנחנו גם מאמינים שאנחנו הולכים בדרך ההישמעות לרצונו של האב שבשמיים. אנחנו כמהים לשובו של ישוע אדוננו, לביאתו המכובדת של ישוע אדוננו, לקץ החיים שלנו על פני האדמה, להופעת המלכות, ולכול מה שנחזה בספר ההתגלות: אדוננו מגיע, ומביא אסון, וגומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, ומעלה למרומים את כל חסידיו, המברכים על חזרתו, לפגוש את אלוהים. בכל פעם שאנחנו חושבים על זה, אנחנו מתרגשים באופן בלתי נמנע. אנחנו אסירי תודה על כך שנולדנו באחרית הימים, ועל כך שהתמזל מזלנו להיות עדים לביאתו של אדוננו. הרדיפות שסבלנו היו בתמורה ל"כבוד עולם גדול במאוד מאוד"; איזו ברכה אדירה! לעתים קרובות, כל הכמיהה הזאת והחסד שמעניק לנו אדוננו הופכים אותנו לצלולים בתפילתנו, ומאחדים אותנו לעתים קרובות יותר. אולי בשנה הבאה, אולי מחר ואולי אפילו מוקדם יותר, כשהאדם לא יצפה לזה, פתאום יגיע אדוננו ויופיע בקרב קבוצת בני אדם שהמתינו לו בדריכות. כל אחד מאיתנו מתמודד עם רעהו ואיש לא רוצה להישאר מאחור, כדי להיות הקבוצה הראשונה שתחזה בהופעת אדוננו, להפוך לאחד מאלה שיילקחו. נתנו הכל, בכל מחיר, כדי שהיום הזה יגיע. אחדים ויתרו על מקום עבודתם, אחרים עזבו את משפחתם, אחרים התכחשו לנישואיהם, ואחרים תרמו את כל חסכונותיהם. איזו מסירות נטולת אנוכיות! כנות ונאמנות שכאלה הן ודאי גדולות מאלה של קדושים מתקופות העבר! מכיוון שאדוננו מעניק חסד לכל מי שהוא רוצה ומרחם על כל מי שהוא רוצה, אנחנו מאמינים שהמסירות וההשקעה שלנו כבר נגלו לעיניו. ובאותו אופן, גם תפילותינו הכנות כבר הגיעו לאוזניו, ואנחנו בטוחים כי אדוננו יגמול לנו על מסירותנו. יתרה מכך, אלוהים העניק לנו מחסדו עוד לפני שברא את העולם, ואיש לא ייקח מאיתנו את הברכות וההבטחות שאלוהים העניק לנו. כולנו עורכים תוכניות לעתיד ורואים זאת כמובן מאליו שהמסירות וההשקעה שלנו הם קלפי מיקוח או מניות, אשר יבטיחו את הילקחותנו כדי לפגוש את אדוננו. זאת ועוד: ללא כל היסוס, אנחנו מתיישבים על כס המלכות העתידי, מעל כל האומות והעמים, או מושלים כמלכים. לכל אלה אנחנו מתייחסים כדבר מובן מאליו, כדבר צפוי.

אנחנו בזים לכל מי שמתנגד לאדוננו ישוע. בסופו של דבר, כל בני האדם האלה יושמדו. מי אמר להם לא להאמין שאדוננו ישוע הוא המושיע? מובן שלפעמים אנחנו עושים כדוגמת ישוע אדוננו ומגלים חמלה כלפי העולם, משום שהעולם לא מבין ועלינו להיות סובלניים וסלחניים כלפיו. כל מעשינו נעשים על פי הדברים בכתבי הקודש, משום שכל מה שלא עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש הוא כפירה ופולחן רשע. האמונה הזאת טבועה עמוק בדעתו של כל אחד ואחת מאיתנו. אדוננו נמצא בכתבי הקודש, ואם לא נסטה מכתבי הקודש לא ניפרד מאדוננו. אם נציית לעיקרון הזה, נזכה בישועה. אנחנו מדרבנים אחד את השני ותומכים אחד בשני, ובכל פעם שאנחנו נאספים יחד, אנחנו מקווים שכל דברינו ומעשינו הם בהתאם לרצון אדוננו ויכול להתקבל על ידי אדוננו. למרות העוינות הקשה בסביבתנו, לבנו מלא בחדווה. כשאנחנו חושבים על הברכות הנמצאות ממש בהישג ידינו, האם אין דבר שאנחנו לא יכולים לוותר עליו? האם אין דבר שאנחנו לא מסוגלים להיפרד ממנו? כל הדברים האלה הם משתמעים, ואלוהים מתבוננן בהם. אנחנו, קומץ עניים שהועלו מאשפתות, זהים לחסידיו הרגילים של ישוע אדוננו: אנחנו חולמים על הילקחות, על ברכות ועל המשילה בכל האומות. השחיתות שלנו גלויה לעיני האל, והרצונות והחמדנות שלנו מאוסים בעיניו. ובכל זאת, כל הדברים האלה מתרחשים באופן כל כך לא יוצא דופן, כל כך הגיוני, ואיש מאיתנו לא תוהה אם כמיהתנו נכונה, ועוד פחות מכך, איש מאיתנו לא מפקפק במידת הדיוק של כל מה שאנחנו נאחזים בו. מי יכול להכיר את רצון האל? אנחנו לא יודעים לחפש או לחקור את הדרך שבה הולך האדם, או אפילו להתעניין בה. זאת משום שכל מה שאכפת לנו הוא אם נוכל להילקח, אם נוכל לקבל ברכה, אם שמור לנו מקום במלכות שמיים ואם נזכה לחלק ממימיו של נהר החיים ומפרי עץ החיים. האין אנחנו מאמינים באדוננו והאין אנחנו חסידים של אדוננו כדי שנוכל לזכות בדברים האלה? חטאינו נסלחו, חזרנו בתשובה, שתינו מכוס היין המרה, והעמסנו את הצלב על גבינו. מי יכול לומר שאלוהים לא יקבל את המחיר ששילמנו? מי יכול לומר שלא הכנו מספיק שמן? אנחנו לא רוצים להיות כמו הבתולות המטופשות ההן, או להיות אחד מאלה שאלוהים זונח. יתרה מזאת, אנחנו מתפללים לעתים קרובות ומבקשים מאלוהים שישמור אותנו מרמאותם של משיחי שקר, שכן כתוב בכתבי הקודש כי "אם אז מישהו יגיד לכם, 'הנה המשיח,' או 'הוא שם,' אל תאמינו. כי אז יקומו משיחי שקר ונביאי שקר, והם יתנו אותות גדולים ומופתים להתעות, אם אפשר, אפילו את הבחירים" (מתי כ"ד 23-24). כולנו שיננו את הפסוקים האלה מכתבי הקודש. אנחנו יודעים אותם בעל פה ורואים בהם אוצר יקר ערך, חיים והמסמך המבטיח את ישועתנו והליקחותנו...

במשך אלפי שנים, בני האדם החיים הלכו לעולמם ולקחו איתם את כמיהתם וחלומותיהם, ואיש לא יודע באמת אם אלה שהלכו הגיעו למלכות השמיים. המתים חוזרים לאחר ששכחו את כל הסיפורים שקרו בעבר, והם בכל זאת הולכים אחר משנתם ודרכיהם של האבות הקדמונים. על כן, ככל שהשנים עוברות והימים חולפים, איש לא יודע אם ישוע אדוננו, אלוהינו, באמת מקבל את כל מה שאנחנו עושים. אנחנו בסך הכל מצפים לתוצאה ומעלים השערות לגבי כל מה שיקרה. אך כל הזמן הזה, אלוהים שומר על שתיקתו, והוא מעולם לא הופיע בפנינו ולא דיבר אלינו. על כן, אנחנו שופטים בעיקשות את רצונו ואת טבעו של אלוהים על פי כתבי הקודש והאותות. התרגלנו לשתיקתו של אלוהים; התרגלנו להעריך מה נכון ומה לא נכון בהתנהגותנו באמצעות הלך החשיבה שלנו עצמנו; התרגלנו להשתמש בידע שלנו, בתפיסותינו, ובמידות המוסריות שלנו כחלופה לדרישותיו של אלוהים מאיתנו; התרגלנו ליהנות מחסדו של אלוהים; התרגלנו לכך שאלוהים עוזר לנו בכל פעם שאנחנו זקוקים לעזרה; התרגלנו להושיט את ידינו אל אלוהים בכל דבר ועניין, ולפקוד על אלוהים; התרגלנו גם ללכת אחר דוקטרינה מבלי לשים לב לדרך שבה רוח הקודש מובילה אותנו; יתרה מכך, התרגלנו לימים שבהם אנחנו אדונים לעצמנו. אנחנו מאמינים באל שכזה, שמעולם לא פגשנו. שאלות כגון מהו טבעו של אלוהים, מה הן תכונותיו ומהי הווייתו, מהו צלמו, שמא נזהה אותו בבואו, וכן הלאה – אף אחת מהשאלות האלה אינה חשובה. מה שחשוב הוא שהוא נמצא בלבנו, שכולנו מחכים לו ושאנחנו מסוגלים לדמיין את טיבו. אנחנו מעריכים את אמונתנו ומוקירים את הרוחניות שלנו. אנחנו מתייחסים לכל דבר כאל זבל, ורומסים את הכל ברגלינו. משום שאנחנו חסידיו של האל הגדול, בלי קשר לשאלה עד כמה הדרך ארוכה וקשה, ובלי קשר לשאלה כמה סבל וסכנות פוקדים אותנו, דבר לא יוכל לעצור את הליכתנו בעקבות אדוננו. "נהר מים חיים, צלול כבדולח, יוצא מכס מלכותם של אלוהים של השה. באמצע רחוב העיר ועל גדות הנהר מזה ומזה, היה עץ חיים המניב שנים עשר סוגים של פירות, ונותן פרי כל חודש, ועלי העץ שימשו לריפוי הגויים. ולא תהיה עוד קללה. אך כס מלכותם של אלוהים ושל השה יהיו בה, ומשרתיו ישרתו אותו, והם יראו את פניו, ושמו יהיה על מצחם. ולא יהיה שם עוד לילה, ולא יהיה להם צורך בנר או באור השמש, משום שיהוה אלוהים יאיר עליהם, והם ימלכו לעולמי עולמים" (ההתגלות כ"ב 1-5). בכל פעם שאנחנו שרים את הדברים האלה, הלב עולה על גדותיו מרוב סיפוק ואושר, ודמעות זולגות מעינינו. נודה לאדוננו על כי בחר בנו, נודה לאדוננו על חסדו. הוא העניק לנו פי מאה בעת הזו, הוא העניק לנו חיי נצח בעולם הבא, ואם הוא היה מבקש מאיתנו למות עכשיו, היינו עושים זאת ללא כל תלונה. אדוננו! אנא בוא במהרה! אל תתעכב דקה נוספת, מפני שאנחנו כמהים אליך נואשות, וזנחנו את הכל למענך.

אלוהים אמנם שותק והוא מעולם לא נגלה לעינינו, אולם עבודתו מעולם לא נפסקה. הוא מביט בכל הארצות ומצווה על הכול, והוא מביט בכל דבריו ומעשיו של האדם. ניהולו מתבצע בשלבים ובהתאם לתוכניתו. הוא מתקדם בשקט, ללא השפעות דרמטיות, אך צעדיו של אלוהים מקרבים אותו לאנושות יותר מאי-פעם, וכס משפטו נפרס בתבל במהירות הבזק, ומיד אחריו יורד אל קרבנו כס מלכותו. איזה מראה מלכותי הוא זה, איזה מחזה מפואר וחגיגי. כיונה, וכאריה שואג, רוח האל מגיעה אל קרבנו. אלוהים חכם, הוא צודק ומלכותי. הוא מגיע אלינו בשקט, בעל סמכות ומלא אהבה וחמלה. איש לא מודע לבואו, איש אינו מברך את בואו, ויתרה מזאת, איש לא יודע את כל מה שהוא יעשה. חיי האדם הם ללא שינוי, לבו אינו שונה והימים חולפים כרגיל. אלוהים חי בקרבנו כאדם מן השורה, כחסיד חסר כל חשיבות וכמאמין מן השורה. יש לו עיסוקים משל עצמו ומטרות משל עצמו, ויתרה מכך, יש בו אלוהות שאין לבני אדם מן השורה. איש לא הבחין באלוהותו, ואיש לא תפס את ההבדל שבין מהותו לבין מהותו של האדם. אנחנו חיים במחיצתו ללא מעצורים ופחד משום שאנחנו רואים בו מאמין חסר חשיבות ותו לא. הוא עוקב אחר כל תנועה שלנו, וכל המחשבות והרעיונות שלנו גלויים בפניו. איש לא מתעניין בקיומו, לאיש אין כל מושג על תפקידו, ויתרה מכך, איש לא חושד מי הוא. אנחנו פשוט ממשיכים בעיסוקינו, כאילו אין לו כל קשר אלינו...

במקרה, רוח הקודש מבטאת פסוק של דברים "דרכו," ועל אף שהדבר מרגיש מאוד בלתי צפוי, אנחנו מזהים שזו אמירה של אלוהים, ומקבלים אותה ללא היסוס כדברי האל. זאת משום שללא קשר למי שמבטא את הדברים, כל עוד הם באים מרוח הקודש, עלינו לקבל אותם ואסור לנו להתכחש אליהם. האמירה הבאה יכולה לבוא דרכי, או דרככם, או אולי דרכו. לא משנה דרך מי – הכול בחסדי האל. אולם יהיה אשר יהיה האדם שדרכו תגיעה האמירה, עלינו להימנע מלעבוד אותו כאל, משום שללא קשר לכל דבר אחר, לא ייתכן שהאדם הזה הוא אלוהים. אנחנו לא יכולים בשום אופן לבחור באדם כה פשוט להיות אלוהינו. אלוהינו כל כך אדיר ונכבד – כיצד ייתכן שנציגו יהיה אדם כל כך חסר חשיבות? יתרה מכך, כולנו מחכים לבואו של אלוהים כדי שייקח אותנו חזרה אל מלכות שמיים. לכן, איך ייתכן שאדם כל כך חסר חשיבות יהיה כשיר לבצע משימה כה חשובה וקשה? אם אדוננו יבוא שוב, הוא ודאי יבוא על גבי ענן לבן ויהיה וגלוי לכל. כמה נפלא זה יהיה! איך ייתכן שהוא יסתתר בשקט בקרב קבוצה רגילה של בני אדם?

עם זאת, מי שעושה את העבודה החדשה של ישועתנו הוא האדם הרגיל הזה המסתתר בקרב בני האדם. הוא איננו מבהיר לנו דבר, ולא אומר לנו מה הסיבה לבואו. הוא פשוט עושה את העבודה שבכוונתו לעשות בשלבים ובהתאם לתוכניתו. דבריו ואמירותיו הופכים לתכופים יותר ויותר, החל בדברי נחמה, בהפצרות, תזכורות, ואזהרות, וכלה בדברי נזיפה והטלת משמעת; החל בנימה עדינה ואדיבה וכלה בדברים חריפים ומלכותיים – כל דבריו מחדירים באדם הן חמלה והן אימה. כל מה שהוא אומר קולע למטרה, לסודות שאנחנו מסתירים עמוק בתוכנו. דבריו צובטים את לבנו ואת רוחנו ולאחריהם אנחנו נבוכים ומושפלים. אנחנו מתחילים לתהות אם האל שבלבו של האדם הזה באמת אוהב אותנו ומה הן בדיוק כוונותיו. אולי אנחנו יכולים להילקח רק אחרי שעברנו סבל שכזה? אנחנו עושים חישובים בראשינו... על היעד המצפה לנו ועל גורלנו העתידי. אולם איש מאיתנו לא מאמין שאלוהים לבש בשר ודם ושהוא עובד בקרבנו. על אף שהוא כבר נמצא איתנו זמן רב כל כך, על אף שהוא כבר אמר לנו דברים רבים כל כך פנים אל פנים, אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אדם כל כך רגיל בתור האל העתידי שלנו, ועל אחת כמה וכמה שאנחנו לא מוכנים למסור את השליטה על עתידנו ועל גורלנו לאדם כל כך חסר חשיבות. אנחנו מקבלים ממנו אספקה אינסופית של מים חיים, והודות לו אנו חיים פנים אל פנים עם אלוהים. אנחנו אסירי תודה רק על חסדו של ישוע אדוננו שבשמיים, אולם מעולם לא הקדשנו תשומת לב כלשהי לרגשותיו של האדם הרגיל הזה, הניחן באלוהות. הוא עודו עושה את עבודתו תוך שהוא מסתתר בענווה בגוף בשר ודם ומביע את הדברים שבלבו, אדיש לכאורה לכך שהאנושות מתכחשת לו, כאילו תמיד יסלח לאדם על הילדותיות והבורות שלו, ותמיד סובלני כלפי זלזולו של האדם כלפיו.

מבלי שהיינו מודעים לכך, האדם חסר החשיבות הזה הוביל אותנו אל תוך שלב אחר שלב של עבודתו של אלוהים. אנחנו עוברים אינספור ניסיונות, חווים אינסוף תוכחות ועומדים למבחן המוות. אנחנו לומדים על טבעו הצודק והמלכותי של אלוהים, וגם נהנים מהאהבה והחמלה שלו. אנחנו מפתחים הערכה לעוצמתו וחוכמתו האדירות של אלוהים. אנחנו עדים לחביבותו של אלוהים ורואים את רצונו העז של אלוהים להושיע את האדם. בדבריו של האדם הרגיל הזה, אנחנו מפתחים הכרה של טבעו ומהותו של אלוהים והבנה של רצונו של אלוהים ואת טבעו ומהותו של האדם ורואים את הדרך המובילה לישועה ולשלמות. דבריו ממיתים אותנו וגורמים לנו להיוולד מחדש; דבריו מביאים לנו נחמה, אך גם משאירים אותנו אכולי אשמה ובתחושת חבות; דבריו מביאים לנו שלווה ואושר, אך גם כאב גדול. לפעמים אנחנו מובלים כצאן לטבח בידיו; לפעמים אנחנו כבבת עינו, ונהנים מאהבתו וחיבתו; לפעמים כמו אויביו שחרון אפו הפך לאפר. אנחנו האנושות שהוא הציל, אנחנו שרצים בעיניו ואנחנו השיים האבודים שאחריהם הוא מחפש יומם וליל. הוא רחום כלפינו, הוא מתעב אותנו, הוא מרומם אותנו, הוא מנחם אותנו ומוכיח אותנו, הוא מדריך אותנו, הוא הופך אותנו לנאורים, הוא מוכיח אותנו ומטיל עלינו משמעת והוא אפילו מקלל אותנו. הוא דואג לנו יומם ולילה, הוא מגן עלינו ודואג לנו יומם ולילה, הוא לעולם לא עוזב אותנו והוא מקדיש לנו את כל דאגתו ומשלם כל מחיר עבורנו. בדבריו של האדם הרגיל והקטן הזה, שאינו אלא בשר ודם, זכינו לראות את אלוהים בכללותו וחזינו בייעוד שאלוהים העניק לנו. אולם אף על פי כן, היהירות עדיין אורבת בתוך לבנו ואנחנו עדיין מסרבים לקבל בפועל אדם כזה כאלוהינו. על אף שהוא נתן לנו מן כה רב ודברים כה רבים ליהנות מהם, שום דבר מכל אלה לא יכול לתפוס את מקומו של אדוננו בתוך לבנו. רק באי-רצון רב אנו מכבדים את זהותו המיוחדת ואת מעמדו של האדם הזה. אם הוא לא ירים את קולו כדי לאלץ אותנו להכיר בכך שהוא הוא אלוהים, לעולם לא נסכים להכיר בו כאל שעומד להגיע בקרוב, על אף שהוא עובד בקרבנו זמן כה רב.

אמירתו של אלוהים נמשכת, והוא משתמש בשיטות ובזוויות מבט שונות כדי להפציר בנו מה עלינו לעשות ולהביע את קול לבו. דבריו נושאים כוח חיים, ומראים לנו באיזו דרך עלינו ללכת ומאפשרים לנו להבין מהי האמת. אנחנו מתחילים להימשך לדבריו; אנחנו מתחילים להתרכז בנימה ובאופן הדיבור שלו, ובאופן לא מודע, אנחנו מתחילים להתעניין בקול העולה מלבו של האדם הבלתי-מיוחד הזה. הוא עושה למעננו מאמצים כבירים, לא אוכל ולא ישן בגללנו, בוכה למעננו, נאנח למעננו, נאנק מחולי למעננו, נושא השפלה למען ייעודנו וישועתנו ולבו מדמם ומזיל דמעות בגלל המרדנות וקהות החושים שלנו. הוויה ותכונות כמו שיש לו אין לאדם רגיל ובני אדם מושחתים לא יכולים להחזיק בהן או לזכות בהן. יש בו סבלנות וסובלנות כפי שאין לאף אדם רגיל, ובשום יציר נברא אין האהבה שיש בו. איש מלבדו לא יכול לדעת את כל מחשבותינו, או לתפוס כמוהו את אופיינו ומהותנו, או לשפוט את המרדנות והשחיתות של האנושות, או לדבר אלינו ולעבוד בקרבנו כפי שהוא עובד בשמו של האל שבשמיים. לאיש מלבדו לא יכולות להיות הסמכות, החוכמה, והאצילות של אלוהים; הוא מבטא את טבעו של אלוהים, את מה ששייך לו ומה שהינו בשלמותם. איש מלבדו לא יכול להראות לנו את הדרך ולהביא לנו את האור. איש מלבדו לא יכול לגלות לנו את התעלומות שאלוהים לא חשף בפנינו מאז הבריאה ועד היום. איש מלבדו לא יכול להושיע אותנו מהשתעבדותנו לשטן ומהטבע המושחת שלנו. הוא מייצג את אלוהים ומביע את קול לבו של אלוהים, את תוכחות האל ואת דברי משפטו של אלוהים כלפי האנושות כולה. הוא החל עידן חדש, תקופה חדשה, והביא שמיים וארץ חדשים, עבודה חדשה. והוא הביא לנו תקווה, ושם סוף לחיי הערפול שניהלנו ואפשר לנו לחזות בנתיב הישועה במלואו. הוא כבש את כל הווייתנו, וזכה בלבנו. מרגע זה והלאה, דעתנו מודעת ורוחנו כאילו קמה לתחייה: האדם הפשוט וחסר החשיבות הזה, שחי בקרבנו ומזה זמן רב נדחה על ידינו – האין זה ישוע אדוננו, הנמצא תמיד במחשבותינו, ושאליו אנחנו כמהים יומם וליל? זה הוא! זה באמת הוא! הוא האל שלנו! הוא האמת, הדרך והחיים! הוא אפשר לנו לחיות שוב ולראות את האור והוא עצר את לבנו מלנדוד. חזרנו אל בית האל, חזרנו לעמוד לפני כס מלכותו. אנחנו ניצבים מולו פנים אל פנים, חזינו בארשת פניו וראינו את הדרך שלפנינו. באותו רגע, הוא כבש לחלוטין את לבנו. כבר אין לנו ספק מי הוא ואנחנו כבר לא מתנגדים לעבודתו ולדברו ואנחנו משתחווים לפניו בכניעה מוחלטת. כל רצוננו הוא ללכת בעקבות אלוהים כל שארית חיינו, ושאלוהים יהפוך אותנו מושלמים, ואנחנו רוצים לגמול לו על חסדו ועל אהבתו, ולהישמע לתזמוריו והסדריו, ולשתף פעולה עם עבודתו ולעשות כל מה שביכולתנו לעשות כדי להשלים את הדברים שהוא מטיל עלינו.

כיבוש האל כמוהו כתחרות אומנויות לחימה.

כל מילה של אלוהים מכה בנקודה הכי רגישה שלנו, ולאחריה אנחנו מלאי עצב ופחד. הוא חושף את תפיסותינו, את הדמיונות שלנו, וגם את הטבע המושחת שלנו. על פי כל מה שאנחנו אומרים ועושים, וכן על פי כל אחד ואחד מהמחשבות והרעיונות שלנו, אופיינו ומהותנו שלנו מתגלים בדבריו, מה שגורם לנו להשפלה ולחיל ורעדה. הוא מספר לנו על כל מעשינו, מטרותינו וכוונותינו, וכן על הטבע המושחת שלנו שמעולם לא גילינו, מה שגורם לנו להרגיש שאנחנו חשופים בפניו לחלוטין, ועוד יותר מכך, להרגיש משוכנעים לחלוטין. הוא שופט אותנו על התנגדותנו אליו, מייסר אותנו על כך שחיללנו את קדושתו וגינינו אותו וגורם לנו להרגיש שבעיניו אנחנו חסרי ערך ושאנחנו השטן בהתגלמותו. התקוות שלנו מתנפצות. אנחנו כבר לא מעזים לדרוש ממנו דברים בלתי סבירים ואפילו החלומות שלנו נעלמים בן-לילה. זאת עובדה שאף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין ולא מוכן לקבל. לרגע קצר דעתנו יוצאת מאיזון ואנחנו לא יודעים איך להמשיך הלאה בדרך ולא יודעים איך להמשיך באמונתו. נדמה שהאמונה שלנו חזרה לנקודת ההתחלה, ומעולם לא פגשנו ולא הכרנו את ישוע אדוננו. כל מה שמתגלה לעינינו מבלבל אותנו וגורם לנו להרגיש שאנחנו נסחפים ללא שליטה. אנחנו מיואשים, אנחנו מאוכזבים, ובעומק לבנו אנחנו חשים בושה וכעס בלתי ניתנים לכיבוש. אנחנו מנסים להיפטר מהן, מנסים למצוא דרך מוצא, ועוד יותר מזה אנחנו מנסים להמשיך ולצפות לישוע מושיענו, ולחשוף בפניו את סודותינו הכמוסים ביותר. על אף שיש רגעים שבהם כלפי חוץ אנחנו לא יהירים ולא צנועים, בכל זאת מקננת בלבנו תחושת אובדן שמעולם לא הרגשנו לפני כן. על אף שלפעמים אנחנו יכולים להיראות רגועים באופן בלתי רגיל כלפי חוץ, בתוכנו אנחנו חווים סערה של ייסורים. המשפט והייסורים מידי אלוהים נטלו מכולנו כל תקווה וכל חלום, הותירו אותנו ללא הרצונות הראוותניים שלנו, ללא רצון להאמין שהוא מושיענו ושהוא מסוגל להושיע אותנו. משפטו וייסוריו פתחו תהום עמוקה ביננו לבינו, ואיש אפילו לא מוכן לחצות אותה. משפטו וייסוריו הם הפעם הראשונה שבה אנו חשים מבוכה והשפלה כה משמעותיות. משפטו וייסוריו אפשרו לנו להעריך באמת את כבודו של אלוהים ואת אי-סובלנותו כלפי עבירות האדם, שבהשוואה אליהן אנחנו כה נחותים וטמאים. משפטו וייסוריו גרמו לנו להבין בפעם הראשונה עד כמה אנחנו יהירים ומנופחים, ועד כמה האדם לעולם לא ישתווה לאלוהים ולעולם לא יהיה בעל מעמד שווה לאלוהים. משפטו וייסוריו גרמו לנו להשתוקק לחדול לחיות בטבע כה מושחת וגרמו לנו להשתוקק להיפטר מוקדם ככל האפשר מהאופי והמהות האלה ולא עוד להיות מאוסים ומגעילים בעיניו. משפטו וייסוריו גרמו לנו להישמע לדבריו בשמחה, ולחדול לרצות להתמרד בתזמוריו והסדריו. משפטו וייסוריו השיבו לנו את הרצון לחפש חיים וגרמו לנו להיות שמחים לקבל אותו כמושיענו... יצאנו מעבודת הכיבוש, נחלצנו מהגיהינום, יצאנו מגיא צלמוות... האל הכול יכול זכה בנו, בקבוצת בני האדם הזאת! הוא ניצח את השטן והכניע את כל אויביו!

אנחנו בסך הכול קבוצה רגילה של בני אדם בעלי טבע שטני ומושחת. אנחנו אלה שגורלם נקבע מראש על ידי אלוהים עוד לפני כל העידנים, ואנחנו אותם עניים שאלוהים העלה מאשפתות. פעם דחינו וגינינו את אלוהים, אך כעת הוא כבש אותנו. אלוהים העניק לנו חיים ונתיב חיי נצח. יהיה אשר נהיה בעולם, למרות הרדיפה והתלאות, אנחנו לא יכולים להיפרד מישועתו של האל הכול יכול. זאת משום שהוא הבורא שלנו, ואין גאולה מלבדו!

אהבתו של אלוהים נובעת כמי מעיין, והיא ניתנת לכם, ולי, ולו, ולכל מי שבאמת מחפש את האמת וממתין להופעתו של אלוהים.

כפי שהירח תמיד עוקב אחרי השמש, עבודתו של אלוהים לעולם לא נפסקת, והיא מתבצעת בכם, בי, בו, ובכל מי שהולך בעקבות אלוהים ומקבל את המשפט והייסורים מידי אלוהים.

הדברים הובעו ב-23 במרץ 2010

מתוך "הדבר מופיע בבשר"

הברק ממזרח, כנסיית האל הכול יכול נוסדה בעקבות הופעתו ועבודתו של האל הכול יכול, הביאה השנייה של ישוע אדוננו, המשיח של אחרית הימים. החברים בכנסייה הם אלה המקבלים את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, והנכבשים וניצלים באמצעות דבריו. האל הכול יכול ייסד את הכנסייה לבדו והוא שמנהיג אותה כרועה. היא במפורש לא נוסדה על ידי אדם. המשיח הוא האמת, הדרך והחיים. צאנו של אלוהים שומעות בקולו של אלוהים. כל עוד תקראו את דברי האל הכול יכול, תבינו שאלוהים אכן הופיע.