ליו שין ליאוצ'נג סיטי, מחוז שאנדונג
לאחר שהייתי חסידו של אלוהים במהלך השנים הללו, חשתי כי חוויתי סבל ושילמתי על כך מחיר מסוים, ולפיכך התחלתי בהדרגה לחיות על הישגי עברי ולנופף בוותק שלי. חשבתי: "עזבתי את ביתי לפני שנים כה רבות, ומשפחתי לא שמעה ממני זה זמן רב. בנסיבות הללו, הכנסייה בוודאי תדאג לי. גם אם לא אעשה את עבודתי היטב, הם לא ישלחוני לביתי. במקרה הגרוע ביותר הם פשוט יפטרו אותי ויטילו עליי עבודה אחרת". מתוך החשיבה הזאת, לא היה עליי כל עול בעבודתי. התעלמתי מכל דבר, ואפילו ראיתי את מלאכת הבשורה כטרדה – חייתי תמיד בקשיים ובתירוצים. גם כאשר חשתי כי האשם הוא בלבי ובמצפוני, כיוון שחייב הייתי כה הרבה לאלוהים בשל התנהגותי, שאותה עשיתי רק כדי לצאת ידי חובה, וכי במוקדם או במאוחר אסולק, עדיין המשכתי להעביר את הזמן מתוך מנטליות של תקווה כי יתמזל מזלי, וימיי בכנסייה עברו בעצלתיים.
אלוהים הוא צודק וקדוש. בסופו של דבר, לאחר שחירבתי לחלוטין את עבודתי בשל התרשלותי לאורך זמן במילוי תפקידי, פוטרתי ונשלחתי הביתה לחשבון נפש. כאשר זה התרחש הייתי המום: איך הם העזו לא להראות מעט יותר התחשבות? כעת, אחרי שנות עבודה כה רבות, עליי ללכת הביתה, פשוט כך. אך כיצד אוכל לעמוד מול משפחתי אם אחזור הביתה עכשיו? אילו אפשרויות עומדות בפניי לעתיד? ... חשתי אי שקט עז בלבי, והאשמתי בתוקף את אלוהים, שאותו לא הבנתי כהלכה. שקעתי בחשיכה ונאבקתי בכאב.
בסבלי העז, באתי אל אלוהים ואמרתי לו: הו אלוהים, תמיד חשבתי שלאחר שעבדתי הרחק מביתי במשך כל השנים הללו וחוויתי סבל, הכנסייה לא תתייחס אליי כך. עכשיו אני חי בחשיכה, לבי מלא בתחושות שאיני מבין אותך, ואני מאשים אותך. אנא רחם עליי שוב, כדי שאוכל ליהנות מנאורותך ומהכוונתך באפילה... לאחר שהתפללתי כך מספר פעמים, דבר האלוהים הפך אותי לנאור. באחד הימים ראיתי את הדברים הבאים שאמר אלוהים: "כלל לא אחוש רחמים על בני האדם שסובלים במשך שנים רבות ועובדים קשה ללא כל תוצאה. נהפוך הוא – אני מתייחס אל בני האדם שלא עמדו בדרישותיי בעונש ולא בגמול, וודאי שלא באהדה. ייתכן אתם מתארים לעצמכם שמכיוון שאתם חסידי אל מזה שנים רבות, השקעתם עבודה רבה כך או כך, ולכן בכל מקרה תוכלו לקבל קערת אורז בבית האל בתור עושי שירות. אני סבור שמרביתכם חושבים כך מפני שעד כה, תמיד עסקתם בשאיפה לעיקרון של "נצל פן תנוצל". לכן אני אומר לכם בשיא הרצינות: לא אכפת לי כמה עבודתכם הקשה ראויה לשבח, כמה ההסמכות שלכם מרשימות, כמה אתם דבקים בי בחסידותכם, כמה אתם ידועים או כמה הגישה שלכם השתפרה. כל עוד לא עשיתם את מה שדרשתי, לעולם לא תהיו מסוגלים לזכות בשבחיי. ...מפני שאני לא יכול להכניס למלכותי ואל העידן הבא את אויביי ובני אדם שמצחינים מרוע ובצלם השטן." ('עבירות יובילו את האדם לגיהינום' ב'הדבר מופיע בבשר') כל מילה שאמר אלוהים גילתה את מלכותיותו ואת זעמו, דקרה אותי ישירות בנקודה הקטלנית כמו חרב פיפיות וניתצה את חלומי, "להיות מסוגל לפחות להרוויח את לחמי בכנסייה בכל מחיר, בזכות העבודה שהשקעתי, גם אם אינה ראויה לציון". בנקודה זאת לא נותרה לי כל ברירה, אלא לערוך חשבון נפש: גם אם אכן עזבתי את ביתי ומילאתי את חובתי בחוץ במהלך שנים ספורות אלו, כאשר על פני השטח נראה ששילמתי מחיר נמוך וסבלתי מעט, לא חשתי כלל בצערו של אלוהים, ומעולם לא חשבתי כיצד אוכל למלא את חובתי היטב כדי להשביע את רצונו של אלוהים. אדרבא, פעלתי רק כדי לצאת ידי חובה בעבודתי. בפרט במהלך התקופה הזאת, לא היה עליי כל עול בעבודת הבשורה שמילאתי, ואפילו לא התייחסתי ברצינות למכסת הבשורה שקבעה הכנסייה – לא היה לי אכפת אם השלמתי אותה או שלא, ולא חשתי כי חייב אני דבר-מה לאלוהים. אפילו התייחסתי לעבודת הבשורה כאל נטל, וחשבתי שאם עוד אנשים חדשים יצטרכו לבוא, ולא אוכל למצוא מי שייתן להם מים, הדבר יגרום לטרדה נוספת. לפיכך לא גיליתי כל עניין בעבודת הבשורה וגרמתי להפסדים כבדים בתחום הזה. היות שלא השקעתי תשומת לב בעבודת מתן המים לאנשים חדשים, בסופו של דבר התוצאה הייתה שכמה מאמינים חדשים נטשו, כיוון שלא היה מי שייתן להם מים. הכנסייה הטילה עליי למצוא משפחות מארחות ולטפל במספר עניינים כלליים אחרים, אך המשכתי לחיות עדיין בקשיים ובתירוצים, וסירבתי לשתף פעולה עם אלוהים. מלבד זאת, הייתי מרוצה ממצבי הנוכחי ולא שאפתי להתקדם; הפכתי למושחת במידה מסוימת, איבדתי את עבודתה של רוח הקודש ברמה קריטית, ובכך גרמתי להיבטים שונים בעבודת הכנסייה להידרדר לכדי אי-סדר... חשבתי על התנהגותי: כיצד ניתן לקרוא לכך מילוי חובתי? היו אלה בפשטות מעשי נבלה! אך למעשה חשתי כי גם אם עבודתי לא הייתה ראויה לציון, לכל הפחות השקעתי עבודה קשה, ועליי להיות מסוגל להרוויח את לחמי בכנסייה בכל מחיר. כאשר הכנסייה שילחה אותי לביתי כדי לערוך חשבו נפש, אפילו הרגשתי כי נגרם לי עוול. אפילו ראיתיבעצמי גורם התורם לכנסייה, וללא בושה הצבתי דרישות בפני אלוהים ונופפתי בוותק שלי. אכן, התנהגתי הייתה בלתי סבירה ונהגתי בחוסר היגיון! הטבע הזה שלי היה מאוס ושנוא מדי על אלוהים! הכנסייה שונה מן החברה ומהעולם בכך שטבעו הצודק של אלוהים אינו מגלה רחמים כלפי איש. אין זה משנה עד כמה אתה מוסמך, כמה סבל עברת או במשך כמה זמן היית חסיד של אלוהים. אם אתה פוגע בטבעו של אלוהים, גמולך היחיד יהיה זעמו ומלכותיותו של אלוהים. כיצד טפיל כמוני, שלא ביצע למעשה את מלאכתו ורק חי על חשבון הכנסייה, יוכל בכלל להיות היוצא מן הכלל בפני אלוהים הצודק? רק בנקודה זאת הבנתי כי פיטוריי ושליחתי לעריכת חשבון נפש היו בדיוק שיפוטו הצודק של אלוהים לגביי. זו הייתה גם האהבה והישועה הגדולה ביותר שאלוהים יכול היה להעניק לאותו בן מורד שלו. בלעדיו הייתי עדיין נאחז בהשקפה המוטעית של "מסוגל לפחות להרוויח את לחמי בכנסייה בכל מחיר, בזכות העבודה שהשקעתי, גם אם אינה ראויה לציון", רדום בחלום היפהפה שטוויתי לעצמי ובסופו של דבר גווע בתוך דמיוני שלי.
הו אלוהים! תודה לך! השבח לך! גם אם שיטת ההצלה שלך אינה תואמת את תפיסותיי, אני מבין כעת את כוונותיך ורואה את דאגתך וחשיבתך. אני מוכן לקבל את ייסוריך ואת שיפוטך, ודרכם לערוך חשבון נפש מעמיק ולהכיר את עצמי, להכיר את טבעך הצודק ואף להיות נכון להכות על חטא ולהתחיל מחדש, כדי להפוך לאדם חדש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה