הברק ממזרח | דבר אלוהים | האמירה השתים עשרה
כשהברק יוצא ממזרח – וזה גם בדיוק הרגע שבו אני מתחיל לדבר – ברגע שהברק יוצא, הרקיע כולו מואר, וכל הכוכבים מתחילים לשנות את צורתם. נדמה שהאנושות כולה עוברת ניקוי ומיון נאותים. תחת הזוהר של קרן האור הזאת ממזרח, כל בני האדם מתגלים בצורתם המקורית ועיניהם מוכות בסנוורים ומפסיקות לפעול מרוב בלבול. על אחת כמה וכמה, הם לא מסוגלים להסתיר את פרצופם המכוער. שוב, הם כמו בעלי חיים הבורחים מאורי בחיפוש אחר מחסה במערות שבהרים. אולם אף אחד מהם לא יכול להימלט מאורי. כל בני האנוש נתקפים אימה וחרדה וממתינים בציפייה. עם הופעת אורי, כולם שמחים על יום הולדתם, ולצד זאת, כולם מקללים את יום הולדתם. אי-אפשר לבטא רגשות מנוגדים. דמעות של ענישה עצמית נקוות לנהרות, נישאות למרחקים בזרם הסוחף ונעלמות כליל בן-רגע. שוב, יומי הולך וקרב על האנושות, ושוב הוא מעורר את האנושות לחיים ומעניק לאנושות נקודת פתיחה חדשה. לבי פועם, ולפי קצב פעימות לבי, המים רוקדים בשמחה והגלים, על פי הקצב, מכים בשוניות הסלעיות. קשה לבטא את מה שבלבי. אני רוצה שכל הדברים הטמאים יישרפו ויהפכו לאפר ברגע שאביט בהם. אני רוצה שכל בני המרי ייעלמו מפניי ויחדלו להתקיים. לא רק שיצרתי נקודת פתיחה חדשה במקום מגוריו של התנין הגדול האדום כאש, אלא שגם התחלתי בעבודה חדשה בתבל. במהרה, ממלכות העולם יהפכו למלכותי. במהרה, ממלכות העולם יפסיקו להתקיים אחת ולתמיד משום מלכותי, משום שכבר ניצחתי, משום שחזרתי כמנצח. התנין הגדול האדום כאש מיצה את כל המשאבים האפשריים כדי לשבש את תוכניתי, בתקווה למחות את עבודתי מעל פני האדמה, אך האם אני יכול לאבד תקווה משום תכסיסיו הערמומיים? האם ייתכן שאיומיו יפחידו אותי כל כך שאאבד את הביטחון העצמי שלי? מעולם לא הייתה אפילו ישות אחת בשמיים או בארץ שלא החזקתי בכף ידי. הדבר נכון במיוחד לגבי התנין הגדול האדום כאש, הגורם הזה המהווה לי ניגוד גמור? גם הוא רק חפץ שאני שולט בו בידיי, הלא כן?
