יאה לאנושות להשתמש בדבריי כתשתית להישרדותה. האדם חייב לבסס את חלקו האישי בכל חלק מדבריי – אחרת האדם ימיט על עצמו אסון, כאילו הוא שאף להשמדתו שלו. האנושות לא מכירה אותי, ומשום כך, במקום להציע לי את חייהם בתמורה, כל מה שבני האדם עושים הוא להתהלך לפניי עם אשפה בידיהם במטרה לְרַצות אותי. אולם אני לא מרוצה כלל וכלל מהמצב הקיים, ואני ממשיך להציב דרישות לאנושות. אני אוהב את המחוות של האדם, אבל אני שונא את הסחיטות שלו. לכל בני האדם יש לב מלא בתאוות בצע – נדמה שהלב האנושי משועבד לשטן והאדם לא מסוגל לצאת לחופשי ולהעניק לי את לבו כקורבן מנחה. כשאני מדבר, האדם מקשיב לקולי בריתוק, אך כשאני מפסיק לדבר, הוא ממשיך שוב ב"עסקים" שלו וחדל לגמרי להתייחס לדבריי, כאילו דבריי הם נספח לעסקים שלו. תמיד החמרתי עם האנושות, אך יחד עם זאת הייתי סבלני ורחב לב אל האנושות. לכן, בזכות רחמיי, בני האנוש הפכו כולם לגאוותנים שלא מסוגלים למודעות עצמית ולאינטרוספקטיבה, והם מנצלים את הבלגתי כדי להונות אותי. לאף אחד מהם לא אכפת ממני באמת, ואף אחד מהם לא נוצר אותי באמת כדבר יקר ללבו – רק כשיש להם רגע פנאי, הם מביעים כלפיי כבוד שטחי. גם כך, המאמץ שהשקעתי באדם הוא רב לאין ערוך. הקדשתי לאדם עבודה מסוג חסר תקדים, ומלבד זאת, הענקתי לו עול נוסף כדי שהאדם יוכל לרכוש ידע ולהשתנות באמצעות מה שיש לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אני לא דורש מהאדם להיות צרכן בלבד, אלא שאני דורש ממנו להפוך אותו ליצרן המסוגל להביס את השטן. אני אומנם לא דורש דבר מהאדם, אך כן יש לי אמות מידה לדרישות שלי, מכיוון שיש למעשיי תכלית ועקרונות: אני לא משתעשע באקראי כפי שהאדם מדמיין, ואני לא מעצב את השמיים והארץ וכל צבא הבריאה מתוך גחמה. דרך עבודתי, האדם אמור להיות מסוגל לראות דבר מה ולהשיג דבר מה. אסור לו לבזבז את אביב נעוריו, או להתייחס לחייו כאל בגד שמצטבר עליו אבק מבלי משים. במקום זאת, עליו לעמוד על המשמר ולהגן על עצמו, ולקחת לעצמו מהשפע שלי כדי להסב לעצמו הנאה. עליו לעשות זאת למעני, עד אשר לא יוכל לשוב אל השטן, ולמעני הוא יפתח במתקפה על השטן. מה שאני דורש מהאדם פשוט כל כך, הלוא כן?
